מרגלית קופמן

למרות הכל

 

ספרה של מרגלית נפתח ביום שבו גרמניה הכריזה מלחמה על פולין. מאז, חייה השתנו לבלי היכר. 

בשפה עשירה וקולחת,  ברגישות נדירה, ובאופטימיות יוצאת דופן, היא מעלה על הכתב את זכרונותיה מהגטו, מהמחנה, מהימים שאחרי המלחמה והעלייה לארץ - בספר שלא ניתן להניח מהידיים.   

אחת החוויות הקשות, אותן לא תוכל לשכוח, היא הפעם בה הגרמנים לקחו את שתי אחיותיה מביתם. היא כותבת:

 

"מאותו היום החיוך והברק נעלמו מעיניה של אמא, והחיים בבית כבר לא היו אותו הדבר. בלבנו קיוינו, יותר נכון רצינו לקוות, שלא ייגרם להן כל רע, שהגרמנים לא יתאכזרו אליהן ושאולי אפילו ידאגו להן. את הפרידה האכזרית הזאת אינני יכולה למחוק מזכרוני. עד אחרי המלחמה לא ידענו מה קרה לאחיותינו. חיינו עם קצת תקווה שאולי יבוא יום ונפגוש אותן."