מרגלית קופמן

שמי מרגלית קופמן לבית בורנשטיין.  נולדתי בעיירה זבירציה.  כשהייתי תינוקת עברתי עם משפחתי להתגורר בעיר לודז' שם התגוררתי עד שגורשנו לגטו לודז'.  ב-1 לספטמבר 1939, כשפרצה מלחמת עולם השניה הייתי בת 12.  משפחתי היית בת 8 נפשות.  הורי, 4 אחיותיי ואח.

 

בגטו, בשנת 1942 הגרמנים עשו "אקציה" ולקחו את כל הילדים מזרועות הוריהם, ביניהם את שתי אחיותיי הקטנות – מרים בת 5 ורחל בת 3. כפי ששמעתי אחרי המלחמה הגרמנים רצחו אותן בדם קר בעיירה בפולין ששמה  - חלמנו. אני עבדתי בגטו בבית החרושת לחזיות וסינורים בהנהלתו של גוניק. בגטו היית בתנועת נוער "הנוער הציוני". 

 

בקיץ 1944 עם חיסול הגטו, נשלחתי עם משפחתי לאושוויץ.

באושוויץ בירקנאו הפרידו ביני ובין הורי ואחי ונשארתי עם שתי אחיותיי שרה ז"ל  ואילנה.  הורי נשלחו למשרפות. באושוויץ הייתי ששה שבועות.  אחרי ששה השבועות נשלחתי ביחד עם אחיותיי  – לברגן בלזן. בברגן בלזן הייתי שלושה שבועות ומשם נשלחתי ביחד עם אחיותיי למחנה עבודה.  עבדתי בבית חרושת לנשק – באלסינג אן דר אלבהElsnik a.d. Elbe –  בגרמניה.

 

בחודש אפריל 1945 שהגרמנים הבינו שסופם מתקרב, העמיסו אותנו על רכבות במטרה  לשלוח אותנו למחנה השמדה -אורנינבורג. ביום 20 לאפריל  1945 בזמן שהרכבת שלנו עמדה בתחנה הרכבת ב – סדין SADIN     רכבות  עם נשק רב,  בנות הברית הפציצו את תחנת הרכבת, הפצצות פגעו ברכבת שלנו, ומתוך 700 הבחורות שהיינו ברכבת נהרגו 500 ונשארנו 200 בחורות בחיים.  וזה בעצם היה  יום השחרור שלי. משם השתדלתי ביחד עם אחיותיי, בדרכים לא דרכים להגיע ארצה.

 

ב-1946 הגעתי ארצה בעליה ב'' דרך בלגיה,. הייתי במחנה עתלית ומשם עברתי לקיבוץ חפצי–בה שבעמק יזרעאל. כעת תושבת חיפה. אני  אמא לשלוש בנות וסבתא לנכדים.

 

על התקופה הנוראה הזאת כתבתי ספר - "למרות הכל". הספר נמצא: בחיפה:  בספריה ע"ש פבזנר ובספרית מיינץ במרכז הכרמל.  כמו כן:

ביד ושם, בבית בלוחמי הגטאות ,מוזיאון השואה בוושיגטון, "במשואה" בקיבוץ תל יצחק, במכון ללימודי השואה בחיפה, בבית הספרים הלאומי האוניברסיטאי ובמשרדי "עמך בחיפה" וכמובן בספרית קיבוץ חפצי-בה.

 

 

                                                                          מרגלית קופמן לבית בורנשטיין